הבלוג שמציג את הצד של ההסטוריה שלא נעים לנו להכיר

יום רביעי, 15 ביוני 2011

מעטים מול רבים?


המיתוס הציוני מתאר את מלחמת העצמאות כמלחמה שבה מדינת ישראל ניצחה כנגד כל הסיכויים, מעין סיפור דויד כנגד גוליית, אך האמת היתה מורכבת יותר.

מדינות ערב לקראת המלחמה
ההסכמה הכללית לגבי פלישה התגבשה בקהיר במהלך דיוני הוועדה המדינית של הליגה הערבית ב-10/4/48. הידיעות על הנעשה בארץ היו גורם מרכזי להחלטה זו: מותו של המפקד הצבאי הפלסטיני במהלך מבצע נחשון, דיר-יאסין, מפלת צבא ההגנה של קאוקג'י במשמר העמק והפניות המתרבות של נכבדים פלסטינים לעזרה.  (ראה פרק קודם)
אלק קירקברייד, ציר בריטי בעמאן שניסה למנוע את המלחמה תיאר את הימים האחרונים לפני התקיפה:
"אין בכוחי לספר או לרשום את השיחות הרבות מספור שהיו לי עם מנהיגים ערבים שבהן דשתי וחזרתי  ודשתי באותם דברים וקראתי לנהוג בזהירות...כדי להיווכח, לבסוף, שכל מאמצי היו לשווא בשל הפניות הנואשות לעזרה שנשמעו מאי שם בארץ ישראל, או בגלל הגעת קבוצת פליטים חדשה והשמועות החדשות שהפיצה".

מצרים
מצרים הודיעה מהתחלה שהיא איננה מתכוונת להשתתף במלחמה עקב נוכחות בריטית בסואץ שנמצאת על קווי האספקה המוליכים לארץ ישראל. מנגד לא היה ניתן להתכחש לרחוב הערבי שצידד במלחמה, איש לא היה יכול להיות אדיש לסיפורי הפליטים על טבח וגירוש. גם הממסד הדתי תמך במלחמה לשם "שחרור פלסטין כחובה דתית" (26/4/48) . בסוף אפריל סיכמו ראשי מדינות ערב במהלך דיון בעמאן לפלוש לארץ ישראל וכשלושה ימים לפני תחילת המלחמה החליטה מצרים להצטרף גם היא לפלישה המתוכננת.

לבנון
ב-14/5/48 הודיעה לבנון שהיא לא תשתתף בפלישה לארץ ישראל והקציבה רק כאלפיים חיילים שישבו לאורך הגבול הצפוני של ישראל. מדינות ערב היו מזועזעות מהידיעה, ובעיקר סוריה, אך החלטת ירדן זעזעה אותם עוד יותר.

ירדן
ירדן שהיתה בעלת הצבא הטוב מכולן, הודיעה ערב המלחמה כי היא אינה מתכוונת לפלוש לארץ ישראל אלא להשתלט על האזורים שהוקצבו למדינה הפלסטינית.
הרקע לדברים: עבדאללה, מלך ירדן, רצה למלוך על "סוריה הגדולה" אך כיוון שידע כי תכנית זו אינה אפשרית, רצה לנסות לפחות להגדיל את מדינתו ולהשתלט גם על ארץ ישראל.
במהלך שנות הארבעים, עבדאללה ניסה לגרום לפלסטינים לנטוש את רעיון העצמאות הפלסטינית אך נכשל, עם זאת, הוא הבין שהכוחות הפלסטינים חלשים ולכן ניתן היה להתעלם מהם, אך לא מהיהודים.
עבדאללה קיים מספר פגישות חשאיות עם נציגים יהודיים; באוגוסט 1946 נפגש עם שליח הסוכנות אליהו ששון וב-17/11/1947 נפגש עם גולדה מאיר, הצדדים הגיעו להסכמה שלא לתקוף אחד את השני.
לאחר שהמלחמה בין היהודים והפלסטינים החלה בסוף 1947, הגיעו מספר רב של פליטים לעמאן, דבר שגרם ללחץ ציבורי כבד על עבדאללה לפתוח במלחמה על ישראל.
ב-11/5/48, ימים ספורים לפני כניסת צבאו ערב, הגיעה גולדה מאיר לפגישה אחרונה עם מלך ירדן. גולדה מאיר סיפרה כי המלך היה לבבי כתמיד אך הקרין "עייפות ודיכאון". עבדאללה הסביר שלאחר אירועי דיר-יאסין הוא כבר אינו שליט בן-חורין וכעת הוא נמנה בין חמשת מנהיגי מדינות ערב שהחליטו לפלוש לארץ ישראל. גולדה מאיר הסבירה את עמדתו: "לא מתוך שמחה הוא הולך לעסק זה, כי אם בגלל הסבך שהסתבך בו". במהלך המלחמה ניסה עבדאללה להימנע מלחימה ביישוב היהודי ומתקיפת שטחים שהאו"ם הקצה למדינה היהודית ואכן במהלך מלחמת העצמאות החזית הירדנית התמקדה בעיקר באזור ירושלים..
ההודעות המפתיעות של ירדן ולבנון אילצו את המצרים והסורים לשנות את האסטרטגיה שלהם. מצרים שתכננה להתקדם צפונה לאורך החוף לכוון תל אביב , פיצלה את כוחותיה לשניים, חצי מהכוח נע מזרחה והשני צפונה. סוריה נאלצה להעביר את כוחותיה דרומה ולתקוף את ישראל מדרום לכנרת.

סוריה
סוריה השיגה עצמאות ב-1946 ותכננה להגדיל את צבאה לדיוויזיה בת שלוש חטיבות, אך המלחמה ב-1948 תפסה אותם לא מוכנים. לצבא היה אמנם 10,000 חיילים, אבל בגלל מחסור גדול בנשק, תחמושת וכוח אדם מאומן, רק חטיבה אחת היתה מוכנה "פחות או יותר" למלחמה וכללה רק כאלפיים חיילים.

מאזן כוחות
רקע
בריטניה וצרפת הקימו את הצבאות הערביים כדי שיסייעו בשליטה האימפריליסטית שלהם, יגוננו על המשטרים וישליטו סדר, אך צבאות אלה לא נועדו ולא נבנו ללחימה מעבר לגבולות, רק לאחר תחילת המלחמה הקרה החלו צבאות אלה להשתדרג.
את ההכנות למלחמה תיאר גמאל עבד אל-נאצר כך: "לא היה שום ריכוז כוחות, לא נצברו כלל תחמושת וציוד. לא היו סיורים, לא היה מודיעין לא היו תכניות".
בינואר 1948 העריכו הבריטים כי "כמעט שאין להתייחס אל הצבא המצרי כאל כוח פלישה רציני".

כוחות הפלישה
הכוחות הפולשים כללו כ 20,000 חיילים: 5,500 מצרים, 4,500-6,500 ירדנים, 2,750 סורים ו-2,700 עיראקים, בנוסף היו את הכוחות הלבנונים שנשארו בגבול הצפון ומנו כאלפיים חיילים.בנוסף אליהם יש לספור את 3,000 חיילי קאוקג'י מצבא ההצלה ועוד כאל, לוחמים לא סדירים.
במהלך החודש הראשון ללחימה הצטרפו עוד כ 8,000 חיילים.
ההגנה העריכו שלצבאות ערב היו כ-75 מטוסי קרב, 40 טנקים, 300 שריונות, 140 תותחי שדה ו 220 תותחים נגד טנקים ומטוסים. למעשה המספרים היו נמוכים בהרבה וחלק ניכר מהציוד (בעיקר המטוסים) לא היה שמיש. חלק מהציוד למעשה לא הגיע לזירת המלחמה.
במהלך המלחמה הגיעו עוד חיילים לתגבר את הכוחות הפולשים והגיעו למספר של כ-68,000 חיילים.

ישראל
על ישראל הגנו תשע חטיבות של ההגנה שכללו כ- 23,000 חיילים. ב-15 למאי רק  60% מהם היו חמושים אך עד מהרה הגיע משלוח גדול של נשק מצ'כוסלובקיה שכלל 36,000 רובים, 6,500 מקלעים ויותר מ-33 מליון כדורים, מפעלי הנשק בארץ ייצרו עד יוני 7,000 תת-מקלעים.
בתחילת הפלישה היה לכח היהודי מחסור בנשק כבד, אך תוך שבועיים כבר הגיעו עשרה טנקים, כתריסר זחל"מים, 45 תותחים קלים, 24 תותחים נגד טנקים, 700 מרגמות 2 אינץ', 100 מרגמות 3 אינץ' וכתריסר מרגמות כבדות תוצרת עצמית (דוידקות).
מלבד 28 מטוסי הסיור הקלים ומטוסי תובלה, תוך שבועיים מתחילת המלחמה היו להגנה ארבעה מטוסי קרב ועד אמצע יוני הגיעו מצ'כוסלובקיה עוד שבעה מטוסים.
במהלך המלחמה המשיך הצבא הישראלי לגייס אנשים ומתנדבים מחו"ל. מבחינה זו הצבא הישראלי היה בעדיפות עליונה על הכוחות הערבים, עד חודש ינואר גויסו כ-108,000 חיילים.

שינוי במהלך המלחמה
בעקבות החלטה מספר 50 של מועצת הבטחון של האו"ם מה- 29/5/48, הטילה הקהילה הבינלאומית הסגר נשק כוללני על כל הכוחות הלוחמים. מדינות ערב לא חזו את ההסגר ולא הכינו כמויות גדולות של כלי נשק, תחמושת וחלפים לקראת ה-15 למאי. לעומתם, ארגון ההגנה כבר היה מיומן בפעולות מחתרתיות ובמהלך 1947 ו-1948 השכיל להקים רשתות רכש נשק חשאיות באירופה והצליח לגייס מנדבנים יהודים מימון של 129 מליון דולר לרכישת נשק.
הגעת הנשק לישראל השפיעה באופן מהותי על הנצחון היהודי על הפלסטינים והצבאות הפולשים. מדינות ערב שלא הצליחו להשיג שריון, מטוסים, תותחים ותחמושת נאלצו, לאחר כחודש וחצי מאז תחילת המלחמה, לעבור ממצב של התקפה למצב של מגננה.
בחודשים ספטמבר-אוקטובר כבר היה ניכר בבירור העליונות של הכוחות היהודיים; למשל, במהלך מבצע יואב, הצליח חיל האוויר הישראלי להוציא כתריסר מטוסי קרב ל-240 גיחות בעוד הכוחות המצריים יכלו להוציא לפועל רק כ- 30-50 גיחות אוויריות.

4 תגובות:

  1. העובדות שאתה מציין הן סלקטיביות וצרות.

    מכיוון שיש מגמה ביקורתית מוצהרת - "להכיר את הצד הלא נעים בהיסטוריה", ובמקרה זה להפריך את מיתוס "מעטים מול רבים", אדגיש את ההתמודדות המגמתית רטורית.

    ראשית, השאלה מהו "צד לא נעים", אינה היסטורית אלא ערכית. אתה מניח שלא נעים לנפץ מיתוס ולהכיר באמת. זהו תהליך לא נעים רק בתנאי שהאמת קשה יותר מן המיתוס. במקרה זה, התובנה ההיסטורית שהצד הערבי הצליח לגייס רק חלק קטן מפוטנציאל הלחימה שלו ללחימה אפקטיבית, בניגוד גמור לאיומיו, הצהרותיו, ולתודעה המקובלת בקרב כל הצדדים אינה גילוי בלתי נעים כלל וכלל. אני נחרד מן המחשבה מה היה קורא לו היה מצליח לבטא בקרב את הפוטנציאל הזה.

    המגמתיות המוזרה והחמורה השנייה שלך היא בסאב-טקסט הנושב מבין סלקטיבת העובדות שלך, כאילו הניצחון הושג בקלות, וכל ההצלחות היהודיות היו צפויות וודאיות. קריאה כזאת אפשרית אולי בין מדפי ספרים בספריה, אבל לא בשדה הקרב. אינך מעניק שום משקל לכאוס של הלחימה עצמה, למשגים בה, לבריתות הפוליטיות המתחלפות. בקריאה אצלך, זה נשמע כמעט סדר טבעי, שלעם היהודי ישנו רשתות הברחת נשק פעילות ורשת גיוס כספים כלל עולמית, כאילו לא התרחשה שואה איומה 3 שנים קודם לכן, שהשמידה חלק ניכר מן העם היהודי בכלל ומן הכוח הפוליטי, הכלכלי והדמוגרפי הציוני בפרט.

    גרסתך למאבק כנגד הלגיון הירדני היא המוזרה מכל - בצדק חששו ב"הגנה" ובצה"ל מלחימה נגד הכח הערבי המאורגן והמיומן ביותר, וכשזה קרה, לא התרחשו מפלות קשות ונצחונות קשים. כשאתה כותב שהירדנים התמקדו "בעיקר באיזור ירושלים" זה נשמע כמין סוגיה זוטרה. איך ניתן להתעלם מהחשיבות האסטרטגית ששני הצדדים ייחסו לירושלים כנקודת מפתח להכרעה במלחמה כולה ? לצמצם את המאבק הלאומי בין האומות - מעטים מאוד מול רבים מאוד, לשאלת הכוחות הלוחמים בפועל, על בסיס עדויות בדיעבד, היא כמו לדון את מרד גטו ורשה לפי הצלחתו המעשית לפגוע בחיילים גרמנים (הצלחה זעומה). ברדוקציות תברא לך נרטיב.

    התעלמת גם ממדיניות הבריטים - הכח הצבאי החזק באיזור - שתמכו ביותר מקרים בערבים, מאשר ביהודים, וביטאו את האינטרסים הסותרים של האימפריה השוקעת - מורכבות שמעצבת, לעניות דעתי, את הסכסוך, וגם את המלחמה הזו, יותר מהפעילות הסובייקטיבית של הערבים והיהודים.

    הבחירה הסלקטיבית ב"כוחות הפלישה", ולא את הכוחות הצבאיים במלואם, או לפחות בהצגת שני הנתונים יחד, היא מגמתית ושטחית.

    לסיכום, המלחמה היא אכן "מעט מורכבת יותר" מ"מעטים מול רבים", אבל גרסתך למורכבות היא דווקא די שטחית. להבנתי, אכן היו מעטים מול רבים, אך משקל גורם זה בהצלחה במלחמה אינו שקול למשקלם של הגורמים הנוספים: לכידות פנימית, נחישות, לוגיסטיקה, סיוע חוץ ואף טקטיקה צבאית. למרות יתרונות אלו של הצד היהודי, בזמן העימות, רוב מנהיגי העולם הערבי והמערבי סברו שהערבים ינצחו ניצחון ברור. מכאן, שהשינויים שהובילו לניצחון היהודי התרחשו ברובם תוך כדי הלחימה, ולא היו ודאיים כלל וכלל. על פי בני מוריס בספרו 1948, לערבים הייתה הזדמנות אחת לבטא את יתרונם ההתחלתי - בשבועות הראשונים ללחימה (בשלב מלחמת האזרחים) - ומשנשמט יתרון זה המאזן נטה יותר ויותר לטובת הצד היהודי, אך שבועות ראשונים אלו, היו יכולים להוות מכת מוות לחלום הציוני בפרט ולקיומו של העם היהודי בכללותו.

    הנסיון שלך להציג את הישוב העברי ב"חזק" על "חלשים" (עמי ערב) נראה אנאכרוניסטי ומשקף יותר את מאזן הכוחות במזרח התיכון כיום, מאשר את המצב בסוף שנות הארבעים. הצד ה"לא נעים" בהיסטוריה, לשיטתי, אינו בבניית עדיפות הכח הזו, אלא במטרות אליה רותמים אותה בעשורים האחרונית - וזוהי ביסודה סוגיה ערכית ולא היסטורית

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן קביעותיך מבוססות וחותרות כנגד הטענה הסתמית שמנסה לתרץ את נצחונה של ישראל במלחמה בכל מיני אמירות על מספר הברגים במכונית, במקום להתמקד על החשיבות ההיסטורית של ההכרעה הברורה והאפרשות להקים ליהודים בארצם.

      אבל גם אם אנחנו מנסים להיצמד ל'ברגים' הריח שמספר הכולל של הלוחמים הערבים עד לראשית קיץ 1948 היה עודף לעומת מספר הלוחמי הישוב/ישראל. השינוי במספר בכמות הלוחמים ובהצטיידות במעט נשק נוסף התאפשרה רק בגלל עזיבת הבריטים את הארץ ויכולת ממשלת ישראל לשלוט על צרכיה כמידת יכולתה לממשם. מ-14 במאי 1948 התאפשר לפליטים יהודים מאירופה להיכנס חופשי לארץ ולהצטרף למלחמה. מדובר בחיילים של צבאות מאורגנים וחמושים שלא היה להם מושג כיצד מחזיקים נשק, לעומת חיילים וטרוריסטים ערבים שנולדו על "נשק בין השיניים". חיל האויר למשל הוקם למעשה באביב 1948 והשפיע בשוליים על המלחמה, בעיקר בגזרה הדרומית שם היה צריך להילחם נגד כוח צבאי מצרי שהגיע עד אזור אשדוד של היום ומנגד להצניח מזון ואל"ח לישובים מנותקים. בשעה שחיל האויר המצרי תקף בתל אביב ולאורך מישור החוף הדרומי.

      על הנייר לערבים היו הרבה יותר לוחמים זמינים בכל רגע של המלחמה. מעברת לכך הבעיה של ישראל היתה שהיא חייבת היתה לפצל את כוחותיה מול 4 חזיתות עיקריות - ירושלים, הנגב והשפלה הדרומית, לבנון והגליל וסוריה ועמק הירדן. השאלה המתבקשת היא למה הערבים לא יצרו ריכוזי כוח שיכריעו את היהודים אלא נלחמו כמעט ללא תיאום? ומנגד, כיצד יצליחו הישראל להניע כוחות מחזית לחזית ולהכריע קרבות חשובים בזירות השונות?

      רוצה לומר ששאלת מספר הלוחמים בכל צד היא זניחה, שהרי לערבים תמיד היו יותר לוחמים, אלא שחשובה הרבה יותר היא היכולת להניע כוחות מחזית לחזית ולמצות למקסימות את יכולות האש לפי מודיעין ותוכניות מלחמה סדורות. ובזה הערבים כשלו הרבה יותר משהישראלים הצליחו.

      מחק
  2. תיקון: מול הלגיון הירדני התרחשו *בעיקר* מפלות קשות או ניצחונות קשים

    השבמחק
  3. נתת סקירה מאד מגמתית וחד צדדית.
    כמה עובדות:
    אין חולק על כך שהערבים היו הצד התוקף, לכן היתה להם היוזמה ויכולת ההפתעה ולפתחם הונחה תוכנית הקרב.
    יתר על כן, כמעט כל משך הלחימה התבצע באזור הישובים הישראליים. זו נקודה חשובה שכן קרבות רבים התרחשו כאשר העורף הישראלי משמש כחזית.
    הצבאות הערביים נהנו מתמיכת הערבים המקומיים (שהם, היהודים ושאר המיעוטים נקראו כולם "פלשתינים" - ללא כל זיהוי לאומי ייחודי של ה"פלשתינים").
    בנוסף נהנו הערבים מתשתיות אזרחיות ומודיעין איכותי שסיפקו להם המקומיים. הישובים הערביים במיוחד באזור ההר, שימשו אותם למעשה כבסיסים לצורך פשיטות נקודתיות על הישובים הישראלים ועל ריכוזי הכוחות של ההגנה ומאוחר יותר של צה"ל.
    כמו כן נהנו צבאות ערב מיתרון עצום על ישראל לכל אורך המלחמה מבחינת חילות האוויר, ים, ארטילריה, שריון, נשק קל ובמיוחד - תחמושת בכמות בלתי נדלית. אמנם היתרון הזה הצטמצם ככל שהמלחמה התקדמה, ועדיין היה קריטי.
    רוב ההיסטוריונים מסכימים שהקרבות האסטרטגיים ביותר- על לטרון, טבריה, דגניה, משמר העמק, מבצע חירם, מבצע דני ומבצע חורב, כולל הקרב ההירואי על קיבוץ ניצנים - הוכרעו קודם כל בזכות העוז והגבורה של הלוחמים היהודים שעמדו עם הגב אל הקיר, או בעצם אל הים, כמו גם בידי התבונה המדינית של מנהיגי היישוב והתכנון הקפדני של מפקדי ההגנה, ובהמשך של צה"ל.

    השבמחק