אז מי קרא להם לעזוב את הבתים?

הפרק הזה בא לצאת נגד הטענה שבה מחזיקים בעיקר אנשים מחוג הימין שאומרים כי הפליטים הפלסטינים לא גורשו אלא נקראו לעזוב על ידי המנהיגים שלהם ואנחנו בכלל ניסינו לגרום להם להישאר.

ההסטוריון בני מוריס מחלק את גלי ההגירה של הפליטים הפלסטינים לארבע גלים שונים, בפרק זה אני אתייחס רק לגל הראשון. חשוב לי לציין שפרק זה אינו מתייחס לכלל הגורמים של הנכבה כולה ואינו נוגע בשאלת האחריות לנכבה.

עוד נקודה קטנה לפני שאני מתחיל

אני מודע לדילוג הגדול שעשיתי משנות העשרים עד לשנת 1947 ועל כך שדילגתי על מאורעות תר"פ, תרפ"א תרפ"ט והמרד הערבי הגדול בין השנים 1936-1939.

נכון, הערבים פתחו בארועים האלימים הללו שכללו פגיעה באזרחים ואף מקרי טבח דוגמת טבח חברון ב-1929 אבל אסור להוציא את הגורמים לארועים אלו מההקשר ההיסטורי שהובא בפרקים הקודמים בדגש על הפרק השני.

בנוסף אני רוצה לשים את הדברים קצת בפרופורציות, היהודים לא נשארו "פראיירים" ולרוב הבריטים גם עזרו ליהודים:

באירועי תר"פ נהרגו חמישה יהודים וארבעה ערבים,

באירועי תרפ"א נהרגו 47 יהודים, לעומת 48 ערבים,

במאורעות תרפ"ט נהרגו 133 יהודים לעומת 116 ערבים,

ובמרד הערבי בין השנים 1936-1939 נהרגו כ-400 יהודים לעומת מעל לחמשת אלפים ערבים.

את מלחמת העצמאות אפשר לחלק בגדול לשתי תקופות: האחת, הליחמה בין תושבי פלשתינה הערבים והיהודים, מעין "מלחמת אזרחים". החלק השני של המלחמה החל עם כניסת הכוחות הצבאיים של מדינות ערב לארץ לישראל באמצע מאי 1948. בפרק זה אעסוק רק בחלק הראשון של "מלחמת האזרחים", כלומר מסוף נובמבר ועד סוף חודש מרס.

הפרק מחולק לארבעה חלקים:

1. מאזן כוחות

2. מה קרה בשטח

3. מי ברח

4. תגובת ההנהגה הערבית

מאזן כוחות:

מבחינת כמות אוכלוסיה, לערבים היה רוב מוחלט של כ- 1.3- 1.2 מליון תושבים לעומת 630,000 תושבים יהודים.

מבחינה צבאית, ליהודים היה ארגון צבאי שמוכן למלחמה , נשק, ייצור נשק, עצמה כלכלית, פיקוד ושליטה.

בנוסף לכך בתחילת 1948 גולדה מאיר אספה 50 מליון דולר לקנייה של נשק מצ'כוסלובקיה.

26-28 אלף חברי ההגנה שירתו בעבר בצבא הבריטי והיו כבר בעלי נסיון וידע.

בתחילת מלחמת האזרחים היו ליהודים 10,662 רובים, 3,830 אקדחים, 3,662 תת-מקלעים, 775 מקלעים קלים, 157 מקלעים בינוניים, 16 תותחים נגד טנקים, 670 מרגמות 2 אינץ' ו-84 מרגמות 3 אינץ'.

בנוסף היו לאצ"ל וללח"י עוד כ-1,000 כלי נשק קל ולמשטרה של אז היו 6,800 רובים ו-48 מקלעים.

הפלסטינים היו במצב בכי רע, המנהיגות הפוליטית הוגלתה מהארץ על ידי הבריטים בעקבות המרד הגדול, הכלכלה הפלסטינית לאחר המרד היתה כלכלה מרוסקת ומבחינה חברתית הם היו מאוד מפוצלים, בין אנשי אל-חוסייני ואנשי נשאשיבי ובין הנוצרים למוסלמים, עשירים ועניים...

לא היה להם צבא, הנשק הכבד ביותר שהיה להם היו מרגמות 2 ו-3 אינץ' ומקלעים בינוניים.

המלחמה החלה בעיקר על ידי חבורות עצמאיות של ערבים, "כנופיות" בפי היהודים, שבאו ופעלו באופן עצמאי ורנדומלי.

כפרים ערביים בדרך כלל לא רצו להעניק להם קורת גג כנראה בגלל פחד מתגובה ישראלית. הדבר הכי קרוב לצבא שהיה להם היה "צבא ההצלה" של קאוקוג'י שהוקם רשמית כחודש לאחר תחילת מלחמת האזרחים (ב-1 בינואר 1948). ה"צבא" הזה כלל בתקופה הכי טובה שלו בין 4,000-5,000 חיילים.

הכח הצבאי של הערבים בפלשתינה היה מורכב מכ-400 מיליציות קטנות, כאשר לכל כפר היתה מיליציה משלה שמנתה בדרך כלל בין עשרה למאה אנשים אשר מצויידים באקדחים ורובים.

עובדה זו (*ספוילר לפרק הבא*) איפשרה לחיילי ההגנה לתקוף כפר אחרי כפר ולכבוש אותם כמעט ללא התנגדות רצינית.

מה קרה בשטח:

כמו שאמרתי בהתחלה, אני מתכוון לעסוק רק בגל הראשון של הפליטים ולכן אכתוב רק על ארבעת החודשים הראשונים של מלחמת האזרחים, כלומר מסוף נובמבר עד סוף חודש מרס 1948.

ההתקפות הערביות היו בעיקר ספונטניות ואפילו נוגדות את הרצון של המופתי, חלק מהן היו פרי הסתה של סוכני המופתי וחלק כתגובה למבצעי הגמול של ההגנה, האצ"ל והלח"י.

ממה שעולה מדברי ש"י (שירות המודיעין של ההגנה) "לוועד הערבי העליון לא היתה כוונה להתחיל במהומות בקנה המידה שאליו הגיעו....הם טעו בזה שהכריזו שביתה כללית לשלושה ימים מבלי לקחת בחשבון את אופי הציבור הערבי, כי הערבי אשר שובת מעבודה זמן ממושך הוא נגרר לכל מיני מעשי פרחחות ובריונות". לאורך כל מלחמת האזרחים לא פרסמו המופתי והוועד הערבי העליון קול הקורא למלחמה, כבר בוועידה הערבית בקהיר בסוף 1947 הסכימו המנהיגים הערביים כי "המערכה אינה צריכה להתחיל מוקדם מדי שכן הערבים אינם מוכנים, אינם מאורגנים ואינם מזוינים. הצעד הממשי הראשון צריך להעשות במאי, כאשר המנדט יגיע לקיצו."

מבחינת הצד היהודי, ההגנה נקטה בגישה של הגנה ופעולות תגמול אך לעומתם, הלח"י והאצ"ל סרבו לגישה זו ויזמו פעולות שליבו את היצרים בשני הצדדים ולפעמים גרמו ל"סבב של נקמות".

כבר בחודש הראשון למלחמה, הרגו האצ"ל והלח"י כמה עשרות ערבים בפיגועים שונים: האצ"ל הפעילו שתי פצצות תופת בסמוך לשער שכם שבירושלים (12/12/47 וגם ב 29/12/47).

ב 28/12/4 הלח"י תקף בתי קפה ערבים בשכונת רוממה ברימונים וירי מקלעים, כפי שמתאר מפקד הלח"י "בתי הקפה היו מלאים ערבים. הם הכינו תוכניות, שתו קפה, ושיחקו שש-בש". האצ"ל ביצע תקיפות דומות לאלו ביאזור, יהודיה, בטירה מדרום לחיפה וביפו. ב 4/1/48 הלח"י פוצץ משאית תופת ליד הבניין העירייה הישן ביפו, בפיגוע נהרגו עשרות ערבים.

ב 30/12/47 זרקו פעילי האצ"ל פצצות על פועלים ערבים שחיכו בתחנת אוטובוס בחיפה ליד בתי הזיקוק, 11 ערבים מתו במקום ועשרות נפצעו, כתגובה הערבים נקמו והחל קרב בתוך המפעל שבו עבדו לצד היהודים. במהלך ההתקפה במפעל נהרגו 39 יהודים, בעוד שחלק מהערבים במפעל הגנו על חבריהם היהודים. על פי חקירה של ההגנה, הטבח במפעל היה תוצאת נקם ספונטנית לפיגוע של האצ"ל, אך עם זאת ההגנה החליטה לנקום על מה שקרה במפעל ונכנסו לכפר בלד אל-שיח' ועברו בית בית, הוציאו את הגברים וירו בהם, הטילו רימונים לתוך הבתים וירו צרורות פנימה. בסופו של דבר כמה עשרות ערבים מתו כולל מספר נשים וילדים ושלושה לוחמי הגנה.

הפיגוע הגרוע ביותר שבוצע על ידי הערבים כנגד היהודים התרחש ב 22/2/48 ובוצע למעשה על ידי בריטים שערקו ובשיתוף פעולה עם עבד אל-קדר אל חוסייני פוצצו שלושה משאיות והרסו ארבעה בניינים ובכך הרגו 58 אזרחים יהודים.

מעניינת היא תגובתו של בן גוריון לאירוע: "דבר כזה לא ראיתי, לא הכרתי את הרחוב...אך יכולתי שלא לזכור שהראשונים אנחנו עשינו...היהודים עשו הראשונים מעשה כזה" כאשר הוא מתכוון ללח"י ולאצ"ל.

שוב הדבר יצר סבב של נקמות שבו הלח"י  הטמין פצצה תחת למסילת רכבת ובכך נהרגו 28 בריטים שהיו על הרכבת, פוצצו רכב קונסולרי והרגו 12 בריטים ועוד ירי מקלעים על 16 חיילים ושוטרים בריטים.

פרט למאורעות הללו של פיגועים שכאלו ומעגל של אלימות שלא ברור מה קדם למה, הביצה או התרנגולת, מרבית הכוח ה"מאורגן" יחסית של הערבים היה פגיעה בדרכי התעבורה וכלל פגיעות בכלי רכב יהודים ואף מעשי טבח. מרבית הפעולות של הצד היהודי באותה תקופה כלל פעולות תגמול של ההגנה על תקיפות אלו.

אז מי ברח?

בעיקר עזבו אנשי המעמד הגבוה, האליטה, אלה שיכלו להרשות לעצמם כלכלית לעזוב. עד סוף מרס 1948 ברחו או נעקרו מביתיהם כ 75,000 – 100,000 ערבים, מתוכם הלוחמים היהודים גרשו ככל הנראה רק כפר אחד קיסאריה, וגם זה רק בשל הצורך להביא מעפילים מאותו אזור.

כבר ב 30/12/47 , ביום הראשון של המאורעות ש"י דיווח כי "בירושלים וביפו יש תופעות פינוי התושבים הערבים משכונות הספר" וגם על ערבים ש"נטשו את ביתהם ברובע היהודי בצפת". תושבים עשירים החלו מהגרים לסוריה ללבנון ואפילו לקפריסין.

עד סוף מרס 1948 רוב המשפחות העשירות והבורגנות הערבית של יפו ברחה, רובם ברחו מהפחד להקלע לתוך מעגל האלימות שהתחיל להציף את הארץ.

קהילות שונות החלו לפנות זקנים נשים וטף מבית לפתא בתחילת דצמבר ועם חלוף הזמן החלו עשרות כפרים במישור החוף ובעמק יזרעאל לעשות זאת גם כן. בתחילת פברואר הוועד הערבי העליון קרא לפנות נשים וטף מחיפה; במרס פונו כ-150 ילדים מחיפה ובאפריל הוסעו ילדים ובני נוער מואדי נסנס שבחיפה לביירות בשיירה של 15 מכוניות.

עם זאת, אפשר גם לשער כי חלק ברחו בגלל לחץ והפחדות של הכוחות היהודיים, כמו שגם כוחות ערביים הפעילו על אזורים יהודים. אין לשכוח שגל האלימות פגע גם בכלכלה בארץ; על פי דיווח ש"י התנובה בבית סאחור, מדרום מזרח-לירושלים "נרקבת או נמכרת בפרוטות ואין שם מזון לבהמות" ובתחילת מרס דווח כי "המסחר ביפו גווע ומורגש מחסור בדלק". 

תגובת ההנהגה הערבית:

לפני תחילת מלחמת האזרחים היו קריאות לפנות את הנשים, הילדים והזקנים למדינות שכנות למקרה שתפרוץ מלחמה. למשל בספטמבר 1947 הוועדה המדינית של הליגה הערבית בצופר יצאה בהצהרה: "הוועדה ממליצה בפני המדינות הערביות לפתוח את שעריהן לקליטת התינוקות, הנשים והזקנים מערביי פלשתינה ולטפל בהם – באם יארעו בפלשתינה מאורעות אשר יחייבו זאת"

לאחר שהתחילה המלחמה והחלו התושבים הראשונים לברוח, התקיים דיון ב- 9/12/47 על בריחת הפלסטינים מהארץ בוועדה הלאומית של חיפה והוחלט לכתוב לוועד העליון בכדי לא להרשות לפלסטינים לעזוב את הארץ.

כעבור שבוע פרסמה הוועדה הלאומית הודעה שהוקיעה את מי שעומד לנטוש כי הם "מזיקים יותר מהאויב". כבר בסוף דצמבר הפיץ הועד הערבי העליון איסור על כל הערבים המוכשרים לעמוד במערכה לעזוב את הארץ. על פי דיווח של המודיעין הבריטי ב 30/1/48 המופתי ציווה על הנוטשים לחזור לבתיהם. הוועידה הלאומית המקומית ענשה משפחות נוטשות בהעלאת נכסיהן באש או בהחרמת בתיהן. בפברואר הורתה הוועדה הלאומית בטול כרם לתושבים "להשאר במקומותיהם" במקרה של התקפה יהודית.

על פי ש"י : "הוועד הערבי העליון מחשיב פעולה זו כבריחה משדה הכבוד והקורבן ורואה בה פגיעה בכבוד תנועת מלחמת הקודש ומזיקה לשמם הטוב של הפלסטינים בארצות הערביות, מחליש את עזרת העמים הערבים לעניין הפלסטיני ומשאיר עקבות מזיקים בכלכלה ובמסחר בפלסטין בכללה".

מתוך סיכום של ש"י: "הוועד הערבי העליון החליט בזמנו לנקוט באמצעים להחלשת הבריחה על ידי הגבלות, עונשים איומים, תעמולה בעיתונות ברדיו וכו'....בעיקר השתדלו למנוע בריחה של צעירים בגיל גיוס. אולם כל הפעולות הללו לא הצליחו".