נכבה חרטא? – חלק ב'

בפרק ארבע דיברתי על הגל הראשון של הפליטים הפלסטינים שהיה מורכב בעיקר מהחברה העמידה שברחה מפאת הפחד להקלע לתוך המהומות שהחלו בתחילת דצמבר.

בפרק חמש הרחבתי על הגל השני של מאות אלפי הפלסטינים של הפליטים שברחו בעקבות ההוצאה לפועל של תכנית ד' על ידי כוחות ההגנה וכן עקב פעולות של האצ"ל והלח"י.

שני הגלים המאסיביים הללו התרחשו לפני תחילת כניסת צבאות ערב, בפרק זה אעסוק בשני גלי הפליטים הנוספים שהחלו לאחר כניסת צבאות ערב לארץ ישראל.

הפרק מחולק לחלקים הבאים:

1.הגל השלישי והרביעי של הפליטים

2. אחרית דבר

3. ההקשר למשא ומתן עם הרשות הפלסטינית

4. ההתנחלויות כמכשול לפתרון

הגל השלישי - כיבוש רמלה ולוד

הגל השלישי והרביעי הם למעשה המשך יישום מדיניות תכנית ד'.

במהלך השלב השני של מלחמת 1948 יצאה ישראל למבצע לר-לר (לוד רמלה, לטרון רמאללה) או בשמו הידוע יותר "מבצע דני" במטרה להבטיח את הדרכים לירושלים מתל אביב, דבר שהצריך את כיבוש רמלה ולוד.

בזמן הפסקת האש של תחילת חודש יולי, האזור היה תחת שליטת ירדן. הליגה הערבית החליטה ב-6 ליולי לחדש את המלחמה, עבדאללה לעומת זאת הודיע בחשאי לישראל שהוא אינו רוצה להילחם בישראל ובקש שישראל לא תתקיף אותו, בן גוריון סיפר מאוחר יותר כי "לא יכלנו לקבל את הצעתו, לוד ורמלה היו בידיו".

לצורך מבצע דני, ריכז צה"ל שתי חטיבות פלמ"ח, הראל ויפתח, חטיבה 8, וכמה גדודי רגלים משל חטיבת קרייתי וחטיבת אלכסנדרוני וסיוע שלושים קני ארטילריה.

ב-10/7 בדרכם ללוד הכוחות כבשו את הכפרים: קולה, אל-טירה, רנתיה, אל-יהודיה, וילהלמה, אלקוניסה, ענאבה, חרובה, ג'ימו, דאניאל, וח'רבת אל-ד'הוריה.

הפשיטה על לוד ב-11/7 ערכה 47 דקות ובמהלכה נהרגו עשרות ערבים ותשעה ישראלים, למחרת הגיעו הכוחות לרמלה, נכבדי העיר נכנעו כבר בלילה הקודם ללא קרב.

למחרת הגיעו כמה שריונות ירדנים ונוצר קרב בינם לבין צה"ל, כמה מהתושבים הצטרפו למאבק הירדני. חיילי הפלמ"ח הגיבו בירי על כל דבר שזז, הטילו רימונים לתוך בתים וירו בעצורים שנכלאו במתחם מסגד.

על פי מסמך של צה"ל נהרגו כ-250 ערבים באותו הקרב.

בן גוריון הסמיך את יגאל אלון לגרש את אוכלוסיית רמלה ולוד שהתקוממה. יום למחרת הוציא קצין המבצעים של יגאל אלון, יצחק רבין את הפקודה לחיילי יפתח לגרש את תושבי לוד: "יש לסלק במהירות את התושבים מלוד בלי הקפדה על מיון הגילים, יש לכוונם כלפי בית-נבאללה". לוחמי חטיבת קרייתי קיבלו הוראה דומה לגבי תושבי רמלה ובימים הללו גורשו בצורה שיטתית 50,000 מתושבי לוד ורמלה. תושבי לוד עזבו ברגל וכנראה נשדדו בדרך על ידי חיילי צה"ל ותושבי רמלה הוסעו במשאיות לכפר אל-קבאב. בדרכם לרמאללה מתו כמה עשרות פליטים מרעב ומצמא. איש פלמ"ח תאר את מסעם: "בתחילה הם משאירים מאחוריהם כלים ורהיטים ולבסוף גוויות אנשים נשים וילדים, הפזורים על הדרכים. זקנים נראו בישבם בצל עגלותיהם בהתחננם לטיפת מים-ואין".

הגל הרביעי:

הגל הרביעי של פליטים נוצר בזמן וכתוצאה ממבצע "יואב" בדרום ומבצע "חירם" בצפון.

צה"ל של אוקטובר 1948 היה שונה בתכלית מצה"ל של תחילת המלחמה, לצ"הל כבר היו מפציצים, ומפציצי קרב, יחידות של תותחי שדה מרגמות ואפילו מספר טנקים.

חזית הדרום - מבצע יואב

מבצע יואב נפתח ב 15-16/10/48 בהפצצות ובירי מקלעים ממטוסים על באר שבע, אל מג'דל (אשקלון של היום, איסדוד (עיירה הקרובה לאשדוד של היום), בית ג'יברין ועוד... האוכלוסיה הערבית לעולם לא התנסתה בהתקפות שכאלו ולא היו להם מקלטים או נ"מ. על פי יומן המבצעים של חזית הדרום נרשם כי אש המטוסים והתותחים וההתקפות על הקרקע בין ה 15-20 באוקטובר גרמו לכך ש"אלפי פליטים ערבים ברחו מן הכפרים עיראק, אל מנשיה, פלוג'ה ובית-תימא".

ב-17 באוקטובר התגברה הבריחה בעיירות שבאזור החוף לאחר שישראל הפעילה את חיל הים שלה ותקפה מן הים ומן האוויר. המוני פליטים ברחו מעיירות החוף החל מאיסדוד בצפון, אלמג'דל, חמאמה ועד לעזה.

חיילת הפלמ"ח אביבה רבינוביץ' תיארה את בריחת הפליטים: "באנו עליהם במפתיע, צווחת פחד פלחה את האוויר....זקנים כורעים, משתחווים, נושקים את כפות רגלינו ומבקשים חסד...העייפות והרעב נטלו מהם כל רצון חיים וכל כבוד אנושי..."

ב-21 לאוקטובר נכבשה באר-שבע, רוב התושבים ברחו, הנותרים שמנו כמה מאות איש, רובם נשים ילדים וחולים גורשו לרצועת עזה, כמאה גברים ערבים הושארו כדי לעזור לצה"ל בפעולות ניקוי ובפינוי ואז הועברו למחנה שבויים. לאחר נטישת התושבים, החיילים שדדו ובזזו מכל הבא ליד למורת רוחם של בן גוריון ושל שפריר, מי שהיה אחראי בזמנו על נכסי נפקדים.

טבח אל-דווימה

ב-29 לאוקטובר נערך טבח בכפר אל דווימה שגרם לבריחה גדולה לכוון חברון.

חייל שהיה עד להתרחשות פנה למפ"ם ונתן את עדותו, וכך רשם אותו קפלן, חבר מפ"ם:

"הכפר הוחזק בידי ערבים ונכבש על ידי גדוד 89 של חטיבה 8 ללא קרב.  הכובשים הראשונים הרגו כ-80 עד מאה ערבים נשים וטף....לא היה בית שאין בו הרוגים" אותו חייל הגיע עם הגל השני של הכובשים ומסר כי לאחר הטבח נכלאו שאר הגברים והנשים הערבים בתוך בתים בלי לתת להם אוכל ושתיה, לאחר מכן הגיעו החבלנים כדי לפוצץ את הבתים, מפקד אחד צווה על חבלן להכניס שתי זקנות ערביות לבית מסוים העומד להפצץ ולפוצצו עליהן. החבלן סרב...אז צווה המפקד על חייליו להכניס את הזקנות והנבלה בוצעה. חייל אחר התפאר שאנס ערביה ואחר כך ירה בה. ארביה אחת עם תינוק בן יומו בחיקה, העסיקו בניקוי החצר איפ שהחיילים אוכליםם...לבסוף ירו בה ובתינוקה...מפקדים בעלי תרבות הפכו לרוצחים שפלים וזה לא בסערת קרב ויצרים אלא מתוך שיטה של גירוש והשמדה, ככל שפחות ערבים יישארו – הרי זה משובח"

בשלושה לנובמבר יגאל אלון שלח מברק ליצחק שדה לבדוק את השמועות כי גדוד 89 "הרג עשרות רבות של שבויים ביום כיבוש דווימה", באותה עת גלילי מסר שבבדיקה שערך אכן גדוד 89 ביצע את הזוועה "אך שם רבים מלח"י..."

אברהם ורד , אחד מהמשתתפים בפרשה כתב לאחר שנתיים "ידענו שאנחנו באים אל הר חברון. זכרנו את תרפ"ט ואת גוש עציון. כאן לא ניתנה פקודת הפסקת אש. שרשרות הכדורים נתרוקנו ונתמלאו...."

במהרה פרסמו בירדן מספרים מנופחים על טבח של 500 עד אלף אנשים. כמו כן נמסר שגם משקיפי האו"ם אישרו את קיומו של הטבח אך לא ידעו כמה נהרגו, בין כה וכה הידיעות על הטבח פשטו במהרה ויש לשער כי תרמו תרומה משלהן להגברת הבריחה.

בצד המערבי של ישראל, איסדוד נכבשה ב-28 באוקטובר, רוב תושביה ברחו עוד לפני כיבוש העיר על ידי צה"ל  (אם כי אחרי ההפצצות בהזכרתי לעיל). 300 התושבים שנותרו קידמו את החיילים בדגלים לבנים- הם כולם גורשו וכך גם העיירה חמאמה שכבר היתה מלאה בפליטים מאיסדוד.

על פי נציג האו"ם ברצועת עזה, בעקבות הקרבות של מבצע יואב, האוכלוסיה בעזה גדלה מ 100,000 ל- 230,000 אלף. כך הוא תאר את מצב הפליטים: "לא יתואר ממש...כמעט כולם חיים תחת כיפת השמיים...אינם מקבלים מנות מזון קבועות...אין שירותים סניטאריים...ובכל שוררים תנאי זוהמה".

חזית הצפון – מבצע חירם

מטרת מבצע חירם היה כיבוש הגליל המערבי אך לא היה ברור מה היו אמורים חיילי צה"ל לעשות עם האוכלוסיה האזרחית-ערבית שנכבשה.

פקיד בכיר ממשרד החוץ סייר באזור הצפון לאחר הקרבות: "מפי כל המפקדים שעמם באנו במגע שמענו שבשעת הפעולות לא היו בידם שום הוראות ברורות, שום קו בהיר בדבר ההתנהגות עם הערבים בשטחים הכבושים- גירוש התושבים או השארתם במקום...הפליית נוצרים לטובה או לא..."

ובאמת היו כפרים שגורשו מהם התושבים ויש כאלו שלא, יש מפקדים שקיבלו את כניעת הכפרים והיו כאלו שלא, היו כפרים שבו הפלו את הנוצרים ויש כפרים שבהם נהגו בנוצרים כמו במוסלמים...

כמו במבצעים קודמים של צה"ל מבצע חירם כלל מעשי טבח: בכפר חולה ריכזו החיילים 34-58 אנשים לאחד הבתים ירו בהם ופוצצו את הבית- מפקד הפלוגה הועמד לדין ונידון לשבע שנות מאסר- בפועל הוא לא נכלא כלל,  בכפר צלחה נהרגו 60-80 ערבים בתוך מסגד שפוצץ, בג'ש נהרגו 12 שבויים, בצפצאף נהרגו מעל חמישים שבויים ואזרחים, בעילבון נהרגו 12 ערבים נוצרים לאחר שנתגלו בכפר שתי גופות של חיילי צה"ל שהושחתו ובכפר אל מואסי הוצאו להורג 14 ערבים על ידי גדוד 102.

אף חייל לא הועמד לדין בשל הטבחים הללו, אם כי כן נוהלו חקירות פנימיות צה"ליות ואזרחיות.

בתחילת מבצע חירם, ישבו באזור הקרבות בין 50,000-60,000 ערבים (כולל פליטים שהגיעו מפנים הארץ), בסוף המבצע, מספר התושבים עמד על כ- 12,000-15,000 אנשים.

אחרית דבר:

לאחר שביתת הנשק ישראל לא הרשתה לפליטים הפלסטינים לחזור לביתם. הכפרים והבתים אותם עזבו נהרסו כלא היו או שהשתכנו בו עולים יהודים חדשים. עם חלוף הזמן ניסו פלסטינים רבים לחזור לביתם, חלק קטן עשה זאת בהצלחה, פליטים נוספים ניסו להיכנס ולעבד את אדמתם...

ממשלת ישראל החליטה לשים קץ לעניין ולסכנת ההסתננות חזרה. האכיפה נגד ההסתננות גברה ולפעמים אף נגמרה בהרג המסתננים.

מטבע הדברים נוצרה הסלמה בין הצדדים אשר הגיעה לשיא באוקטובר 1953. מסתננים פלסטינים חדרו לארץ, הגיעו ליהוד וזרקו רימון לתוך בית. בפיגוע נהרגו אישה וילדיה בזמן שישנו. צה"ל יצא לפעולה במטרה "להיכנס בהם אחת ולתמיד",הפעולה נקראה "מבצע שושנה" אך כיום היא ידועה גם בשם "פעולת קיביה" או "טבח קיביה". אריאל שרון, מפקד הפעולה, חיבר את פקודת המבצע שלו ברוח הפקודה הפיקודית "תקיפת הכפר קיביה, כיבושו, ופגיעה מקסימלית בנפש וברכוש... פשיטות לכפרים שוקבא ונעלין במגמת הרג ופיצוץ מספר בתים."

בפעולה השתתפו כ-130 חיילי צה"ל, שנשאו עמם כ-700 ק"ג חומר נפץ.

החיילים הגיעו לכפר קיביה, שם בוצעה הפקודה ככתבה וכלשונה. החיילים עברו מבית לבית, השליכו רימונים וירו דרך החלונות והדלתות. לאחר מכן פוצצו 43 בתים. כ-60 אזרחים, רובם נשים וילדים, נהרגו בפעולה.

השלכות על המשא ומתן

על פי מפת החלוקה, המדינה היהודית היתה אמורה לקום על 55% משטח ישראל, בסוף המלחמה ישראל החזיקה ב 78% מהשטח, כמו כן, בין חצי מליון ל-750,000 פסלטינים ברחו/נעקרו/גורשו מביתם ומעל ל-400 כפרים פלסטינים נהרסו כליל.

החלטה 194 של מועצת הבטחון של האו"ם קוראת לאפשר לפליטים הפלסטינים לחזור לביתם או לקבל פיצוי.

לאורך כל שנות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני, הפלסטינים מבקשים להקים מדינה על 22% מהשטח הנותרים, ובכך מוכנים להכיר במדינת ישראל על 78% מהשטח כפי שנכבש במלחמת העצמאות ומבקשים למצוא פתרון הוגן לבעיית הפליטים על בסיס החלטה 191 של האו"ם.

מאז 1967 , ישראל, על ממשלותיה השונות, מנסה לספח לשטחה באופן חד צדדי שטחים נרחבים  מתוך 22% הנותרים בהם מבקשים הפלסטינים להקים את מדינתם. כמו כן, ישראל מסרבת לקחת כל אחריות על בעיית הפליטים.

כל ההצעות הישראליות לשלום מאז תחילת הסכמי אוסלו ובכללם הצעת קמפ-דיוויד משנת אלפיים, כללו סיפוח של התנחלויות שפוגע באופן משמעותי ברצף הטריטוריאלי של השטחים הפלסטינים ומפריד בין ערים וכפרים פלסטינים שונים בתוך הגדה המערבית.

ההתנחלויות כמכשול לפתרון:

ההתנחלויות הן נסיון ישראלי לספח באופן חד צדדי שטחים מחוץ לגבולות ישראל המוסכמות בעולם.

אין בעולם אף מדינה שמכירה בחוקיותן של ההתנחלויות ומועצת הבטחון הוציאה מספר רב של החלטות כנגד המשך בנייתן של ההתנחלויות והשליטה הישראלית בשטחים.

מתוך החלטה 465 שאומצה על ידי כל חמש עשרה החברות במועצת הבטחון של האו"ם 1/3/1980 :

"המוצעה נחושה על כך שכל הפעולות שננקטו על ידי ישראל על מנת לשנות את האופי, הדמוגרפיה והמוסדות של השטחים שנכבשו ב- 1967 כולל ירושלים המזרחית, אינם בעלי בסיס חוקי ומדניותה של ממשלת ישראל להעביר אזרחים אל שטחים אלו, דהיינו הקמת , התנחלויות מהווים הפרה בוטה של אמנת ז'נבה הרביעית. כמו כן, מדיניות זאת מהווה מכשול רציני על מנת להגיע לשלום יישים, צודק וארוך טווח במזרח התיכון."

מועצת הבטחון של האו"ם הוציאה מספר רב של החלטות בנוגע לשליטה הישראלית על השטחים אותם כבשה במלחמת ששת הימים:

החלטה 237 : התקבלה על ידי כל 15 המדינות החברות- "ישראל מחוייבת לרווחתם ובטחונם של הפלסטינים".

החלטה 252: התקבלה על ידי 13 חברות, ארה"ב וקנדה נמנעו- לא לשנות את הסטטוס של ירושלים (בנוגע לכיבוש מזרח ירושלים).

החלטה 267: התקבלה על ידי כל 15 המדינות החברות-  קוראת לביטול סיפוח מזרח ירושלים לישראל.

החלטה: 298: התקבלה על ידי 14 מדינות, סוריה נעדרה מההצבעה- לא מקבלות את סיפוח מזרח ירושלים.

החלטה 446: התקבלה על ידי 12 מדינות- למדיניות והבנייה הישראלית בשטחים אין כל בסיס חוקי ומהווים מכשול חמור לשלום מקיף, הוגן וארוך טווח במזרח התיכון.

החלטה 452: התקבלה על ידי 14 מדינות, ארה"ב נעדרה- למדיניות ההתנחלויות אין כל בסיס חוקי ומפרה את אמנת ז'נבה הרביעית הדואגת לרווחתם של אוכלוסיה אזרחית בזמן מלחמה.

החלטה 465: התקבלה על ידי כל 15 המדינות החברות- הפעולות שננקטו על ידי ישראל על מנת לשנות את האופי, הדמוגרפיה והמוסדות של השטחים שנכבשו ב- 1967 כולל ירושלים המזרחית, אינם בעלי בסיס חוקי ומדניותה של ממשלת ישראל להעביר אזרחים אל שטחים אלו, דהיינו הקמת התנחלויות, מהווים הפרה בוטה של אמנת ז'נבה הרביעית.

החלטה 471: התקבלה על ידי 14 מדינות, ארה"ב נעדרה- צער על כך שישראל לא מגנה על אזרחים תחת כיבוש כפי שאמנת ז'נבה דורשת ממנה ומזכירה שוב לכל המדינות לא לעזור לישראל לבנות בהתנחלויות.

החלטה 476: התקבלה על ידי 14 מדינות, ארה"ב נעדרה- קריאה לכל השגרירויות לצאת מירושלים עקב חקיקת "חוק ירושלים" שאומר שירושלים תהא מאוחדת לתמיד.

שבויים פלסטינים ברמלה